כדי לקיים הגנת נשימה, חשוב לנסות לצמצם את חשיפת העובד באמצעות אמצעים הנדסיים דוגמת: אוורור מאולץ, מנדפים, בידוד סביבה מסוכנת וגם באמצעות אמצעים מנהליים כמו: קיצור זמן חשיפה, שימוש בחומרים מסוכנים פחות, הקפדה על נהלי עבודה ושימוש באמצעי בקרה וחירום. אמצעי משלים לאמצעים הללו הינו ציוד מגן-אישי אשר נועד לבטל או לצמצם למינימום את הסיכון לעובד בעת ביצוע העבודה. חובה על העובד באווירה מסוכנת לעשות שימוש בציוד מגן-אישי אשר יבטל או יצמצם את הסיכון לרמה הנמוכה ביותר האפשרית וחובת המעסיק לספק ציוד תקני, תקין ומתאים לביצוע העבודה. כמו כן בישראל קיימת חקיקה רחבה בנושא ונושא הגנת נשימה מוזכר ומפורט במסמכים כדוגמת:

1. פקודות הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל -1970
2. תקנות הבטיחות בעבודה ציוד-מגן אישי התשנ"ז 1997
3. ת"י 4013 על חלקיו השונים אשר מפרט על התקני מגן-נשימתיים

בתחום הבטיחות בישראל מקובלים לרוב התקנים האירופאיים. תקנים נפוצים בתחום הגנת נשימה הם EN149, EN143, EN148 , EN137, EN1146, EN140, EN14387, EN145  ועוד תקנים נוספים אחרים אשר כל אחד מהם מגדיר ומפרט פרמטרים לתקינה בנושא הגנת נשימה.